היילו
להיילו היה סוד קטן, ממש מתחת לשרוול.
היילו היתה ילדה קטנה, אבל הכל בפנים היה נעול.
היילו אהבה את כולם, אבל בלב היא שנאה את עצמה.
יום אחד היתה כאן היילו, ויום אחד היא נעלמה.
לחברים של היילו לא היו צללים.
ובלילות כשרק היה שחור, היא לא מצאה את המילים.
וביום שהכרית הפכה מקלט אז לדמעות.
היא נפלה אל תוך המיים, ולא הצליחה שם לשחות.
וכשהיילו אהבה, היא אהבה מכל הלב.
הדביקה זוג כנפיים וריפאה את הכאב.
שלחה חצים רק אל עצמה בסתר מול מראה.
ורק בשקט, בין השתקפויות, לשמיים היא ברחה.
ואחר כך הם היו שואלים,
איפה היתה היילו ואיפה המילים?
ואיפה הוכחות לגלימות של השדים,
ולא היתה שם הילדה לתת כל ההסברים.
ההלוויה היתה גדולה, אך לא הכירו את הנספד.
מלבד חיוך רחב מתוק, וכמה שריטות על היד.
לא ידעו על חלומות, על תהיות ואכזבות,
לא ידעו עד כמה ארוכה הדרך, ומתי מגיע סוף למחשבות.
וכולם לבשו שחור, וכולם עטו מסיכות.
גנבו טיפות מהשמיים ויצרו מספר דמעות.
סיפרו את כל הסיפורים שכולם כבר מכירים.
אבל מה שהיה נעול, נשאר לעד במחסומים.
תגובות (4)
ממש אהבתי
תודה רבה לך
שמחה לקרוא:)
אין לי מילים. זה מקסים. יש בזה הרבה יותר ממה שנראה… קצת מפריע לי הנקודות בכל בסוף שורה מכיוון שזה שיר, אבל זה בהחלט לא גורע מהכתיבה המדהימה!
מרגש ועצוב מאוד… אהבתי