היא

את ידיה הרכות היא חתכה בסכין מטבח
כדי שהמילים לא ישאירו צלקות.
בעורה היא חרטה את כל הכאב.
ניסתה להגיע עמוק, שישארו סימנים.
כי בזכות הדם כבר לא כאב לה הלב.
אז היא חתכה.
בידיה הלאות החזיקה בקבוק ריק למחצה.
או אולי חצי מלא.
תלוי איך מסתכלים.
אבל בזכות האלכוהול כבר לא כאבו לה הידיים.
אז היא שתתה.
ועיניה היפות נעצמו כששאפה אבקות לבנות,
שעזרו לה לשכוח לספור בקבוקים.
והסיוטים השכיחו ממנה את כאבי הראש.
אז היא המשיכה לקחת את מה שנתנו.
וכשניגמר לה הכסף היא נתנה כדי לקחת.
וכבר גזלו ממנה הכל.
היא הייתה שום דבר.
נערה שהייתה יפה פעם.
אולי.
אם מסתכלים מעבר לורידים המצולקים,
ולעיניים הנפוחות מבכי,
המעוטרות בשקיות שחורות ואישונים מורחבים.
מעבר לשפתיים הסדוקות,
ולצלעות הבולטות.
מעבר לשיער הלא מטופח שנופל על הפנים החיוורות מידי.
מעבר למילים שנחרטו בליבה כה מזמן.
פעם הייתה סיבה לכל דבר,
אבל עכשיו היא גם ככה לא חיה.
למרות שגם מתה היא לא.