היא לא רצתה את זה

בס"ד

היא לא רצתה את זה.
ביום אחד בהיר,
בין הקיץ לאביב
לקחו לה את הילדות.

אותו יום ארוך
אבדה לה התמימות
והיא לא רצתה עוד לחיות.

לו ידעה עד אותו יום
שיהיה זה היום האחרון של ילדותה,
היתה מנסה לשמוח
עוד יותר ממה שכבר שמחה.

היא הייתה ילדה אופטימית ועליזה.
לו רק ידעה
שהבלון הוורוד יתפוצץ מהר כל כך,
בטח הייתה עורכת מסיבת פרידה.

כמו עיוורת,
אותו היום,
פסעה בלי להיות מודעת.
נכנסה אל היום שיגרום לעיניה לכבות
בתמימות צובטת לב,
בעיניים מאמינות
שהרע מכל לא יכול לקרות.

ולא רצתה לשאול
מדוע נקטעו חייה באכזריות
ואיך זה שכל העולם עליז ושמח
ואיך עוד ישנם כוכבים וירח.

אך ליבה
התפוצץ ונקרע מבפנים.
הוא חשב שזה לא פייר,
כל כך לא פייר.
היא הייתה תמיד ילדה טובה כל כך.

לו רק ידעה
שיהיה זה היום האחרון של ילדותה,
לפחות יכלה להתפלל.
היא לא ידעה.
בעיניים עצומות עם שקיעה
פסעה אל תוך היום ההוא.

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת.