החגיגה נגמרת

חושך, לילה, לפני הסערה
שקט בחוץ, הלב פרוץ, היא מזילה דמעה
ברק, ורעם, יכו פה עוד מעט
הכל לחוץ, מבט נעוץ, לוקחת נשימה…

היא לא אמרה תלך אבל גם לא אמרה תחזור
היא לא אמרה שחום אבל היא לא אמרה שקור
היא לא ביקשה לתקן אבל גם לא ביקשה לשבור
היא לא אמרה שלם, היא לא אמרה יש חור
היא לא רצתה שתשכח, לא רצתה שתזכור
לא רצתה לחבק לא רצתה לסתור
לא רצתה לקרוע ולא רצתה לתפור
היא לא רצתה אש, אז למה נתת לה לבעור

לא אנלא רוצה לזכור שאת לא עונה יותר
לא רוצה לזכור שבסוף היה צריך לוותר
לא רוצה להמשיך כאילו כלום ולחיות כרגיל
את הסוף של זה, אני לא אוכל להכיל

היא מדברת, משקרת, מספרת, לא אומרת
כשבוחרת, כמו בסרט, ממסגרת, ופותרת
היא שוברת, היא תופרת, היא צוחקת מתמררת
סופרת ונגמרת, היא לאט לאט בוערת
אל תתן לה יחס זבל יא אדיוט שלא לומד
אם אתה בוחר לשבת, לפחות אל תתלונן
אם אתה רוצה לדעת, היא סובלת כבר שנים
אז תביט מיד למטה, אל תראה פה שוב פנים

תראה הרסת קשר שהלך יפה מאוד
איך שברת תאמון, והכאבת לה קשות
היא עכשיו תלויה לה שם עם חבל סביב צוואר
הראש כבר נעלם, והלב מזמן נשבר
הייתה פה אהבה, אז מה פתאום קרה?
נכון הייתה גם הרגשה שהקליע כבר נורה
אז למה לא לתקן, לעזור, ולהציל?
היא רצתה להתרומם, אבל בחרת להפיל

לא אנלא רוצה לזכור שאת לא עונה יותר
לא רוצה לזכור שבסוף היה צריך לוותר
לא רוצה להמשיך כאילו כלום ולחיות כרגיל
את הסוף של זה, אני לא אוכל להכיל

הכל נהיה אחרת
זו לא אותה גברת
לא שינוי אדרת
לא מציאות מצוירת
שוב הדלת פה נסגרת
החשכה חוזרת
קרדיטים, סוף פרק
החגיגה נגמרת