הולכת בתלם.

דמעה אחר דמעה זולגות להן בשקט
הדממה נשמעת חזקה מתמיד
בחוץ עוד איננה הרוח שורקת
על זאת כבר אינני אוכל להעיד

צעקות מן ההמון נפסקו בן רגע
הפחד בליבי מתגבר ומתעצם
בתוך תוכי מקווה שהפסיקו הטרור והפגע
ושנפסיק בכל יום ויום להצטמק ולהצטמצם

שוכבת לבד בחדר קטן ואפל
מנסה להדחיק את הידיעה הנוראה מכולן
להישאר בחיים נראה לי צעד קטן ותפל
מבינה שהחלה מלחמת עולם

פעימות הלב מתגברות ומתעצמות
כשלפתע נשמעים צעדים מחרישי אזניים
מסתתרת במקום בו קור חודר לעצמות
משתדלת שלא להזיז את איבריי, גם לא את גלגלי העיניים.

הפסיקו להישמע הצעדים
אך אותם האנשים נמצאים בחדר
אין איש יודע מי הבא בתור אותו הם צדים
מתייחסים אלינו כאל בעל חיים בעדר

אך לא הם שהכניעו את גופי
אלא הקור העז שבתוך מקום המחבוא
ולאט לאט עוזבת את גופי נשמתי
ואיתה גם החלום שאוכל לארץ לעלות ולבוא.