הדמעה האחרונה

"אלוהים הזה, חושב שהוא יודע הכול.
אז מה אם הוא יצר את העולם? ואז מה אם הוא קבע את בני האדם?
הוא עדיין לא יודע הכול.
הוא לא יודע למה אני בוכה
הוא לא יודע איך אני בוחרת להיות עצובה.
הוא לא יודע מי רוצה להתאבד, באיזו שנייה ובאיזו דקה.

כשאני שוכבת מיואשת על המיטה, הוא לא יודע
את הדברים שאני חושבת בראש הוא לא שומע.
את הרגשות שלי, שמסתערים ברגעים הכי לא נכונים הוא לא קובע.
הוא לא.
ואני כן יודעת, אני כן שומעת, אני כן קובעת.
אני כן.

כשמעליבים אותי כל יום, הוא לא מגיע
כשמדברים עליי מאחוריי הגב, הוא לא מופיע
את המחשבות העלובות שלי הוא לא מושיע.
כי הוא לא.
ואני כן.

אלוהים הזה, חושב שהוא יודע הכול.
אז מה אם הוא יצר אותי? ואז מה אם הוא קבע את משפחתי?
הוא עדיין לא יודע הכול.
הוא לא יודע מה אני עושה.
הוא לא יודע אם אני רוצה או לא רוצה.
הוא לא יודע כשמדברים עליו ובאיזו ארץ, באיזו יבשה."

סגרתי את היומן, על לחיי הצנומה דמעה.
"אלוהים לא יודע הכול" אמרתי לעצמי כדי להירגע.
לקחתי אותו, התקווה היחידה,
ובכיתי עוד דמעה.
הדמעה האחרונה.