האגדה של שדה הקרב

על לילות אפלים, מלאי השממה,
מסופר הסיפור המפליא של המאה,
על גיבורים כמוהם לא נראו,
ועל נערות שבשבי שבו.

על גבעות הדם ודמדומי השמיים,
על שדות המתים ומעמקי השאול,
על כאב הנשים ונעוות המרדות.

האגדות פניהן אל מלחמות עקובות מדם,
על חללים ונשותיהם שנפלו כקורבן.
אין אף אחד ציין את המחיר הכבד,
מאות המתים… נשארנו ללא לב.

ומרוב האבל והדמעות,
לא ישאר דור ההמשך לחיות.
ומי אמר כי זהו סוף טוב, מיהו הגאון…
כי החליט שכך צריך לקרות.

האם הניצחון המפליא, הגאווה של העם,
האם הוא חשוב מילדינו הנופלים פעם אחר פעם?