דמעות

הדמעות אצלי זולגות. תמיד תמיד. לנצח נצחים.
לא תמיד אפשר לראות אותם או אליהן לב לשים.
אבל הן שם. תסמכו עליי! תמיד מזכירות לי מחשבות עצובות
תמיד מזכירות כמה קשה, ומצחיק שבשנייה הן יהפכו לנראות
ואז כולם התעניינו לשלומי ובטח ישאלו מה קרה
אבל איני רוצה לענות להם, אלא לאבד הכרה
כי הדמעות האלו שתמיד נמצאות לי בלב,
נשכחות לגמרי רק כשאני ישנה- ואז אין כאב
ואז פופס! אני קמה ושוב נגמרת מבפנים
מסתכלת על עצמי, מתעצבת ושוטפת פנים
אבל מים לא יעזרו וגם לא רחמים עצמיים
לא יודעת מה יוכל לעזור לי להפסיק לחשוב דברים כל כך עצובים
די! נמאס! זה כאב כזה שלא מרפה אף פעם, לעולם!
הוא חונק ומכה! מרגיש שאני מכירה אותו יותר טוב מכולם.
כי זה הכאב שלי, הכאב שרק אני מכירה ויודעת
אז אני שומרת בפנים. מנסה להיות בבית הספר מצחיקה וגם קצת משוגעת
כי ככה זה נהיה יותר קל, והכאב משתחרר מעט
עכשיו זה מרגיש יותר טוב, כואב רק קצת
כי זו השפעה כזו, שאנשים עושים הכי טוב שאפשר
גורמים להכחיש את הכאב ולחשוב על תוכניות למחר
הם גורמים לי לחייך ולשמוח
גורמים לי להתפקע מצחוק בכל הכוח
אבל בשנייה שאחזור למחשבות ולדאגות הבלתי פוסקות…
היי! איזה קטע! הנה שוב חזרו הדמעות.