דמעות ישנות/נר שכבה
אני סוגרת דלתות, כדי להתקרב לכאב,
כי במובן מסוים, הוא צורב את הלב.
בלי שליטה בדמעות, בלי יכולת ללכת.
עם יד על הפה ונשימה מואצת.
מלא זיכרונות מציפים את ראשי,
מזמנים שונים, ממקרים דומים.
כמו מטראומה ישנה שפתאום מכה,
אני קורסת לרצפה בצרחה עמומה.
חיוך ישן מביט בי פנימה,
מסתובב לאחור, מנופף לשלום,
כמו ילד בגן, לא מפסיק להפתיע,
משחק עוד משחק אחרון.
הוא נופל לפתע, ראשו שוטט דם,
שערו הזהוב עוד בוהק בתמימות;
אני עוצמת את עיני, קולי נקטע.
ובלי יכולת לדבר, אני מאבדת שליטה.
תגובות (4)
לא זה לא שחוק. זה סוחף. בהתחלה התלהבתי כי הזכיר לי את עצמי. ואז הנשימה המואצת הפך למשהו אחר- חרדתי. הדרגתיות טובה של המתרחש ואמין. ראיתי את זה מול עיניי
זה כן מאוד דרמטי. כנראה זה התכוון להיות
מסכימה עם אוליב,
מה שמזכיר לי את "התיכון הישן…"
דרמטי. אני אוהבת דרמטיות. בניגוד לכל ספר שני כאן (שהוא ספר אהבה) הבאת לי משהו מעניין לקרוא. זה לא שחוק (זה ממש אבל ממש לא שחוק!), זה פשוט שונה. זה כמו הפרסומת של המשקה ההוא (איך שלא קוראים לו). "אנחנו לא קלישאה, אנחנו שונים."
ושונה זה פשוט מדהים.
סוחף ודרמטי, כתיבה מצוינת