גורלה של ילדה…

הו אם רק הייתי יכולה לנשק אותו,
את השקט ששורר בליבי,
שפולש לו לבד אל מוחי, מרוקן אותו,
גורם לי לאבד אחיזה בעצמי.
הו אם רק הייתי יכולה לחבק אותו,
לאמץ אותו אל תוכי,
לא לתת לו ללכת, לכבול אותו,
לתת לו להוביל אותי לאבדון…

הו אני עוד שומעת באוזניי את מה שאמרת,
את המילים החדות ששלחת בי,
שגרמו לי להתפרע ולבכות,
שהחזירו אותי אחורה בשנים,
שגרמו לי לרעוד ללא מעצורים…

לך ילד, ברח כי אין מוצא.
לך ילד, כי האור דועך, כבר אין שמחה.
אני עוד עלולה לפגוע, ואני אכן אפגע,
לך ילד, ברח כי זו אשמתך.

והכאב שמפלח אותי, הוא חודר הכל,
את כל החומות שבניתי, הכל קורס כמו חול.
והכל נשטף ממני, והכל קרה בגללך,
לעזאזל ילד, תודה שזו אשמתך!
ואתה רק בורח, מעמיד פני תמים,
רק להרוס אתה יודע,
ולהטיל הכל על אחרים.

השנאה שמצטברת בתוכי, איש לו יוכל לעצור אותה,
והדרך בה בחרתי, איש לא יוכל להסיט אותי ממנה.
והדמעות שהתפרצו, אתה יודע כמה כאב?
והמבט שנסדק, אתה מבין מה נאבד?
ורכות המגע, אתה יודע כמה ידי מתגעגעת אלייה?
הו ילד, ברח, ברח לך…

לבד על גבעה,
נטושה כמו בובה ישנה,
ישנה ילדה,
ילדה קטנה, שנפגעה,
שכל שרצתה היה קצת…
לבד עם עצמה,
מבלי איש שיידע,
מתה ילדה,
ילדה קטנה,
שהדמעות חרוטות על פנייה,
ורגשותיה מקיפים אותה כמו הילה,
מבטיחים שהפעם,
לא ייתנו לאיש לגעת בה.