בתגובות שלך

הסתכלתי עליך וראיתי, ראיתי הכל.
ראיתי את הדרכים שהלכת בהן,
דרך הקמטים החרושים,
שבילים על שבילים על שבילים.
ראיתי דרך העיניים הלחות והמנצנצות שלך
את כל הסערות ששחית בתוכן וטבעת בתוכן,
ושחיתם בתוכן.

והעיניים, העיניים האלה שלך,
הן עדיין, עדיין היו קצת נוצצות.
ראיתי בגוף העייף, היגע והתפוס שלך
את כל הסלעים שהיית צריך להרים ולחצוב,
ולטפס ולסחוב ולהרים,
ולפסל ולהטלטל ולהרים ולהרים,
ולקחת הביתה.
חלק מהסלעים הארורים האלה
עדיין נמצאים מתחת לחולצה שלך.

אני רואה את זה,
רואה את זה בתגובות שלך
כשאתה צריך לעמוד בתור,
רואה את זה בתגובות שלך
כשאתה צריך לבחור,
רואה את זה בתגובות שלך
כשאתה צריך לעצור,
לעצור לנשום
או לעצור סתם כדי לחצות איזה כביש.
רואה שהפכת לאדיש.

אני רואה הכל, יודעת הכל,
ורוצה כל כך,
רוצה כל כך,
להגיד בלי להגיד,
להגיד שאני כאן איתך
ואני לא יודעת איך…