בשקט בשקט

בשקט בשקט כשאף אחד לא רואה אני מבינה
בשקט בשקט כשאף אחד לא מרגיש אני נעלמת.
בשקט בשקט כשהם בי פוגעים אני הולכת…
אחרי הרבה הצקות
אחרי הרבה צעקות
אחרי הרבה בכי ודמעות
אני מטושטשת
"לכי מכאן כבר!"
"מטומטמת אחת!"
או שתיקה והתעלמות מתנשאת.
צלקת אחת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
אין לי פה אף אחד.
אני לא שייכת לכאן.
אף אחד לא אוהב אותי.
וככה,
כשאף אחד לא רואה
אני נכנסת לאמבטיה
כותבת מכתב אחרון.
ואז קורעת מעלי את העור.
הדם מטשטש את המכתב.
בשמונה בערב עולה נשמתי
ואז בדיוק אימי עומדת לידי.
מרימה את המכתב הרטוב מדמעותיה.
ובשקט בשקט אני נשלחת לתוך החשיכה.