בלדה לנווד

ברדת הלילה, בשקוע חמה
בנפול גלימת-ערב עלי-אדמה
אופל ושקט, תנומה לכל-חי
בדממה נדדו צעדיי

הרחק, הרחק מכאן
נשאתני הרוח
ולא, לא משנה לאן
שהרי בעצמי לא ידעתי.

מנחל לעמק ומגבעה למדבר
נגררתי במרץ לארץ פרא ובר
ממסגר למרחב, לחוסר גבולות
לשם רגליי מטיילות

הרחק, הרחק מכאן
משכני לבבי
ולא היה משנה לו לאן
שהרי בעצמו לא ידע.

ועם צעד וצעד קל המשא
ועם כל יום התארך המסע
והזכרונות, והצער שלקחתי איתי
נמחקו עברו במרוצתי

אם זרקתים לתהום
אם שכחתים בהלכי
אם נאלמו דום
עמוק בתוכי.

הרגליים אמרו שאין טעם לחזור
רק בשתיקה נמצא המזור
והלב מסכים-לא-מסכים רק שתק
נישא בריצה למרחק

הרחק, הרחק מכאן
גררוני פעמיי
ולא גילו לי הן לאן
ועד היום לא ידעתי.

לקצה היער הגעתי, לקץ שממה
למקום בו שום-קול כבר מזמן לא נשמע
דווקא שם, בסוף הרגוע
החל לפעום געגוע.

אולם כבר שכחתי את עצמי, את כולם
ושעיקר נדודיי דווקא בגללם
האהבה מחפשת תמיד איך לשוב
ומזכירה את מה שחשוב

אין בריחוק אמנם ישועה
והדרך הביתה כבר לא ידועה
והתיק שוב כבד, וכשלו הרגליים
והחזרה כואבת כפליים

הרחק, הרחק מכאן
איבד איש את עצמו
וכבר לא משנה לא לאן
שהרי איבד את שמו.

לו יכולתי מחדש לאהוב
לאחות את הקרע, לרפא המכאוב
ולהיכנס שוב בדלת למולדת אוהבת
ולא לדממה הכואבת.

לו יכולתי להחזיק בידך
ועוד פעם אחת להיות לצדך
ולהרפות מכל, ולחייך חיוך רך
כל מעייני בך.