בארץ רחוקה

בארץ רחוקה חיו להם מלך ומלכה.
המלך אהב את המלכה בכל ליבו,
והמלכה אהבה את המלך באותה המידה.
אבל הם לא תמיד זכרו זאת.
למלך ולמלכה הייתה בת, נסיכה.
גם אותה הם אהבו,
כשהיה להם מספיק זמן.
והנסיכה אהבה אותם.
גם אם לא ידעה כיצד להראות זאת.
הנסיכה לא הייתה שמחה.
היא הייתה יושבת לבדה בחדרה הגדול
ומציירת אנשים עצובים,
מארצות רחוקות.
כי לפעמים קל יותר
להתמודד עם כאב של אחרים.
הנסיכה הייתה בוכה
עד שנגמרו לה הדמעות
והתנפחו לה העיניים.
אבל העצב נשאר בפנים,
כי כדי לרפא כזו עצבות צריך לבכות בקול.
לזעוק. לצרוח. עד שמתרוקנים מהכל.
אבל נסיכות לא צועקות.
היא שרטה לעצמה את הזרועות עד זוב דם,
כי נסיכות לא חותכות ורידים.
ורק כך היא יכלה לשכוח מהכאב שבפנים.
היא התלבשה יפה, התאפרה ושמה כתר על הראש,
כדי לא לזהות את עצמה במראה.
כדי שאיש לא יעלה על דעתו
מה קורה בתוכה.
המלך אהב את המלכה.
המלכה אהבה את המלך.
שניהם אהבו את הנסיכה
והיא אהבה את שניהם,
אבל לא אהבה את עצמה.