אני צורחת.

אני צורחת.
הגרון שלי רועד וכואב.
אבל זו צרחה שקטה.
אני לא שומעת אותה.

אני לא סותמת את אוזניי,
אך לא שומעת את קולי.
אין מסביבי אנשים,
אך הצרחה‎ שלי שקטה.

אני צורחת.
צורחת לעולם הריק שעוטף אותי.
צרחה שאף אדם לא שומע,
ואף אדם לא ישמע.

הם לא מתעלמים,
אך הם לא לא מרגישים בכאבי.
הם לא מזלזלים,
אך הצרחה שלי עוברת לידם.

אני צורחת.
הדמעות חונקות אותי.
הגרון כבר חלש.
גופי כבר עייף.

אני מעטפת בשמיכה של פחד,
מחבקת כרית שכאב.
הן הנחמה היחידה שלי,
הן חברותיי היחידות.

אני כבר לא צורחת.
אני מנגבת את הדמעות.
מחזקת את גרוני.
מעירה את גופי לעוד יום בו הצרחה שלי תהיה שקטה, ורק שלי.