אני מתגעגעת לאמא

אני מתגעגעת לאמא.
אני מתגעגעת לחיוך שהייתי מעלה לה,
כשהייתי קטנה.
אני מתגעגעת לחיבוק החם של אמא.
וגם לארוחת הצהריים שהיא הכינה.

אני מתגעגעת לריח של החדר של אמא.
ריח מתוק וחריף של בשמים.
ואני מתגעגעת גם לשידת האיפור של אמא,
ואת הרגעים שאת אמא ניסיתי לאפר.

אני מתגעגעת לימים שבהם היו לי סיוטים בלילה,
ויכולתי לרוץ למיטה של אמא.
ואמא מתחת לשמיכה אותי חיבקה,
וידעתי באמת,
שאני מוגנת.

אני מתגעגעת לנשיקות של אמא,
אלו שהייתה מדביקה לי על הלחיים.
ואז הייתי מביאה לה נשיקה קטנה על האף,
והיא עיקמה את הפרצוף.
וצחקה.

אני אתן הכל כדי לשכוח,
את הריב שלה עם אבא.
ואתן הכל כדי למחוק,
את טריקת הדלת.
לאבא הפסקתי להתגעגע כבר מזמן.
אבל את הדמעות שאמא ניסתה להסתיר,
לא שכחתי.

נכון, אולי אמא לא מתה,
ואני כבר לא קטנה.
ולא אני זאת שמביאה לאמא
נשיקה לפני השינה.
ועדיין יש לי סיוטים בלילה,
אך אני לא זאת שנמצאת עם אמא בחדר.
ולא אני זו שגורמת לאמא לצחוק.
ואמא מצאה מישהו אחר שימחק את הדמעות.

ונכון שארוחת הצהריים לא השתנתה,
אבל אמא כן.
ואני מתגעגעת.