אני לא יודעת עם אשרוד

כולם מאמינים לחיוך שעל פניי,
כלל אינם מבחינם שהוא בסך הכל רק מסיכה,
כולם מאמינים שטוב לי בחיי,
כלל אינם מבחינים שחיי דומים לגיהנום מתמשך.
כל דבר טוב שיש בחיי,
נשבר תוך כמה דקות,
כל רגע שאני צוחקת,
נפסק על ידי המציאות.
אני הולכת לישון בתקווה שמחר לא אתעורר,
אני הולכת מחוץ לבתי בתקווה שמחבל יתפוצץ ליידי,
אני מתעוררת בבוקר בתקווה שאראה במראה הכל רק לא אותי.
אני עושה את כל הטעויות האפשריות,
פוגעת בכל אחד שאני אוהבת,
הורסת כל דבר שיכול לעזור לי להשתקם,
אני עושה כל טעות ובכל מצב.
חפרתי לעצמי בור של סבל,
ואפילו אור תקווה לא נצפה ממנה,
מסביבי רק גופות של נשמות מתות,
מחכות לנשמתי שממלא גוססת.
לבי נמצא ביד זה שרק פותח את תפריי,
משם יוצא רק דם ואהבה שפעם הייתה טהורה,
תוך כמה שניות היא כבר בתוך פח,
אחרי שהוא חתך אותה לחתיכות קטנות