אני הדפוקה כאן
לקחת הכל
וזרקת לאזעזל
השארת אותי ריקה אך מלאה
מלאה בכעס ודמעות
נשארתי בלי כלום
לא שמחה, לא השראה
בטח שלא זמן לתקן את מה ששבור
שברת את השברים
פירור אחרי פירור
רמסת הכל
סדקת את שמחת החיים
את כובל אותי בשרשרת
סוגר בכלוב קטן מידי
אין לאן לברוח
הכל סוגר עליי
אז אני נחנקת
זועקת
מנסה לנוס על נפשי
אבל אתה רק מקטין את הכלוב
ושמח ברעתי
לאזעזל איתך!
אתה לא מבין שנמאס לי?!
בעצם, יש עוד אלפים כמוני
אז אולי משהו לא בסדר בי?
ממתי זה ילדותי
לזעוק לחופש?
ממתי זה רע
להיות פשוט אני
כניראה אני הדפוקה כאן
כי אני היחידה שפתחה את הפה
כניראה אני היחידה כאן
שבאמת נמאס לה מזה.
תגובות (1)
*לעזאזל (לא הייתי בטוחה עד שחיפשתי בגוגל). גם אני כועסת ומוצאת את מסגרת החינוך חונקת. אהבתי מאוד את התיאורים שלך, הם באמת מעבירים את ההרגשה שלך ולכל קורא זה יכול לקבל משמעות אחרת, תמיד יהיה נושא שיקפוץ לראש כשקוראים את הקטע. יפה מאוד