אור ראשון, ואחרון

מקום חשוך, מבודד מכולם,
לרגע נדמה, אשאר כאן לעולם.
קריר ואפל, קור שחונק.
והתקווה אוזלת,
מרגע לרגע נשאבת.
איש לא שומע, איש לא רואה
זה אבוד, אני אמות כאן,
לבד, אתמוטט.
מנסה להתקדם, מנסה שוב,
אך פה, הכל במעגלים,
לאותה נקודה חוזרים,
זה מבוך, מבוך החיים,
כאן לא קורים נסים,
יש רק קשיים.
אני מרגישה, אלו הן
רגעי האחרונים, מוותרת,
זו חידה לא פתירה.
לפתע, אור לבן מסנוור
את עיניי, הרגע שחיכיתי
לו תמיד, מנסה ליהנות מהאור
החמים והנעים שזכיתי לראות,
בפעם הראשונה, והאחרונה,
למה דווקא עכשיו?
ניסיתי לפסוע לכיוון האור,
לצאת מכאן, אך נפלתי,
זו הייתה נפילתי האחרונה,
זה היה האור שבקצה המנהרה.