שיבת המנוחה
שולחן שבת
בליל יום שישי חם ולח עם
כל המשפחה
מתחיל.
מרוב הנורות בוהק אור צהוב ובהיר, מאיר
מהשולחנון בפינה ניצבים אנו
בתמונות שונות, מזמנים שונים;
אני צעירה ויפה, איתו יפה וצעיר
ואז ילדינו
שתמיד יפים, איתנו
ואמא ואבא הזקנים,
כן כך כולנו ניצבים לצד נרות השבת.
בשולחן הערוך, האנשים הערוכים, עם המילים הערוכות
ומוכנות משכבר הימים
להיאמר
פה בשולחן השבת.
יין אדום בכוס כסופה עובר מיד ליד
בסדר כרונולוגי המובן לכולם
וגם הקטנים שותים.
סעודה, אוכל, רשרושים
אמי אומרת:
מה עם ברכה לילדים?
מה עם ברכה לילדים?
ברכה לילדים, לילדים שלי
משושי נפשי, ילדיי
אשר חיו בתוכי, אשר יצאו מרחמי
בכו בלילה, בבוקר ובתוך עצמם
שאמם לא הבינה אותם
ועכשיו הרחם היחיד שהם רואים
הוא רחמי על עצמי,
מה לי ולהם?
יצורים קטנים שמפריעים ומפריעים ומפריעים
שקרעו את נשימתי ממני
שלקחו אותי לארץ נולדת, הכבושה בידיהם התינוקיות
שמצצו ממני את חומרי הבנייה
לבתים וחצרות וגני ילדים בצבעים ססגוניים
אשר נלקחו מגופי שלי
ובראו חיים שלמים בתוך אותה הארץ,
אותם לברך?
לא, אמא, אני עונה לה,
היום אני קצת לא מרגישה טוב בשביל זה.
אך ילדי הקטן מרים ראשו סבוך השער
ובמילות דקיקות מתגנב ואומר,
אבל אמא, עכשיו
שולחן שבת.
תגובות (2)
זה מדהים, כי עם כמה שאני רחוקה מהתיאורים, המעמד וכל התמונה שיצרת פה בעצמי – מצאתי בסוף משהו מצמרר. האלמנט עצמו שהשתמשת בו הרגיש קלאסי, אבל המעברון הזה שלך באמצע בין טוהר לתשישות (הייתי קוראת לזה משבר אקזיסטנציאלי קטן אילולא היה מדובר באמא) הוא מעולה. הכותרת מתאימה לדעתי. אני רואה את זה מתחיל במנוחה, ממשיך לקריזיס ונגמר במנוחה, שזה לגמרי מבטא את הכותרת בעיניי.
הממ תודה רבה!