שטן ומלאך.

הבט אל מעבר לגבעות, יקירי,
נסה ליצור בראשך תמונה,
עולם מוזר של טוב ורע,
עולם של שנאה ואהבה.
השולטים בו פעם היו שטן ומלאך,
אויבים מושבעים הם היו,
האחד חולל מגפה ומלחמות
והשני יצר תמימות ואהבה,
אך הכל היה במיתון,
לאזרחים שם לא הייתה אף בחירה,
הם לא ידעו אפילו
שהם בובה על חוט טוב ורע.
יום אחד השטן האדום
חשב על תכנית,
שהיה בטוח בהצלחתה העתידית,
מדוע לחלוק את כס המלכות עם מלאך,
הוא שאל את עצמו עד בלי די,
ועכשיו הוא קיבל הזדמנות
להיפטר מהמלאך הטוב מדי,
אז מדוע לא, מדוע לא.
הוא קרא לצבועים הזהובים
שהיו לסמל לאויב אכזר,
נתן להם חרב וביקש מהם לחכות,
את נפילתו של אויבו הוא חייב לראות.
הם הלכו והגיעו אל משכנו של המלאך,
הצבועים חיכו מחוץ לבקתת הארמון,
השטן נכנס בחיוך ערמומי
והמלאך קיבל את פניו בברכה.
נתן לו תה, פרס עוגה
ופתח בשיחת חולין נעימה.
כה תמים הוא המלאך
שמסתבך לו בסבך החוטים.
כי אחרי כמה רגעים
פרצו כבר הצבועים,
האריות הכסופים,
סמל לאוהב ישר,
ניסו להשתלט על הצבועים,
אך הם לא היו מוכנים
ואינם רצו להרוג,
הם כמו תמימים, בטוחים,
שכל מלחמה אפשר לפתור עם מילים,
הם אינם מבינים שבשביל ניצחון
צריך לפעמים ללכלך כפיים.
והאריות ניסו לדבר,
הצבועים תקפו והרגו,
דם כסוף ואדום נשפך מכל עבר,
אל כל מקום.
כשהאריות הכסופים נסוגו,
הם מתו, כמעט כולם,
התקרב השטן קדימה ולקח חרב אחת,
מתכונן להרג המלאך.
המלאך כמובן, ניסה במילים לפתור הכל
אך השטן ערמומי, וטיפש עד מאוד
תקע חרב אפורה בליבו הטהור,
המלאך נפל ארצה ודמו הקסום נשפך
והשטן צחק בקול,
מה טוב הוא הניצחון.
אך, הו, צחוק הגורל,
השטן הרגיש חולשה בכנפיו,
נפל ארצה ודמו המלוכלך נשפך.
כה טיפש הוא היה,
לא הבין שהם שורדים אחד בזכות השני,
שהם שני צדדים של אותו המטבע,
וכשאחד נעלם כך גם השני.
הם השאירו צבועים עזובים,
פגרי אריות טהורים
וכדור אחד שעליו שלטו,
ארץ שמו,
ועליו אזרחים כה רבים
שכשאינם מבינים את הדרך,
יוצרים את מבוך החיים.
נכון שזה מקסים, יקירי?