שטיח לבן
על השטיח הלבן היא צועדת,
כל צעד מתמלאת חרטה.
הינומה שמזכירה לה כלא,
חונקת את רצונה.
והוא חיוך מזייף,
היא פחות יפה עם שמלה.
דופק הלב שוב עולה,
שונא את המילה אהבה.
הפרחים מתפזרים על שטיח,
האורחים חסרי נשימה.
מאז הוא לא מחייך,
והיא עוד לא התחתנה.
על רצפה לבנה היא צועדת.
כל צעד מתמלאת בתקווה.
עוד לא התרגלה אל השקט,
רק האורחים עדין צועקים בלבה.
תגובות (2)
וואו
+5
גם אני לא אהבתי מדי. אבל הצלחת להעביר היטב את הקונפליקט ובצורה אומנותית. זה פשוט שממך אני מצפה לקלף ולשבור אותי, לרסק ולדחוף אותי, ללטף ולדקור אותי בדקירות מתוקות של חמלה אכזרית שהופכת לגל ושוטפת את כולי, ממליחה את איברי , מכאיבה לצלקתי. חחח לא ציפיות גדולות בכלל XD