שחור

הצבע היפה ביותר הוא שחור.
תמיד חשבתי כך. מאז שהייתי ילדה קטנה.
ותמיד כששאלו אותי מה הצבע האהוב עליי, והייתי עונה שחור,
היו מביטים בי במבט מוזר.
"אבל שחור זה צבע עצוב, צבע רע." הם היו אומרים.
ואני לא עניתי. לא ראיתי בשחור צבע עצוב, או רע או כואב.
ראיתי בו יציבות. ביטחון.
שחור תמיד נשאר שחור.
עוד בגן לימדו אותי שצהוב ואדום יוצר כתום.
צהוב וכחול יוצרים ירוק.
כחול ואדום יוצרים סגול.
ורק שחור תמיד נשאר שחור.
וקצת קשה לי להודות בכך, אבל דבר נוסף שאהבתי בשחור,
זה העובדה שאנשים אחרים לא אהבו אותו.
השחור היה תמיד לבד, ולכן תמיד בחרתי בו.
אהבתי שחור והייתי מאושרת,
אבל אנשים אחרים לא הבינו את זה.
"אבל את לא יכולה להיות מאושרת אם את אוהבת שחור. אם את אוהבת שחור רע לך, ואת עצובה." הם היו אומרים.
אבל אני רק חייכתי. לא היה לי רע, או עצוב או כואב.
היה לי יציב, ובטוח, ומוגן.
כי שחור תמיד נשאר שחור.
כי אני תמיד נשארתי אני.
אבל אז שאלתי את טליה, איזה צבע היא הכי אוהבת.
"את כל הצבעים." היא ענתה בתמימות של ילדה בת ארבע.
"בעצם, את כל הצבעים חוץ משחור."