שבר כלי

היא הלכה.
היא לא חזרה.
היא מתה.

שש שנים עברו להן במהרה,
כאשר הבאתי אותה הביתה,
היא הייתה רק גורה צעירה.

אני לא בן אדם שבוכה.
לפחות לא לפני כל העולם.

הורי חושבים שאני התגברתי והתבגרתי.
אבל זה מה שרואים מבחוץ…

מבפנים, לבי מתפורר.
כל יום בשבילי הוא מאבק,
מאבק להישאר שפויה.

נסגרתי.
אני לא אותה ילדה תמימה,
שגדלה במסגרת קשה.

רק היא.
רק היא יכלה לשון לצידי כשאני בוכה לתוך פרוותה.
רק היא יכלה לשרוט ולנשוך אותי כך.
רק היא היתה הגשר ההוא שחיבר אותי למציאות.

אני שבר כלי.
אני היא נשמה העשויה מזכוכית.
אין בי יותר כוח.
אני לא מסוגלת להשתחרר,
מכבלי הטיטניום שאני כלואה אליהם.

כמה שלא ניסיתי,
ואני ניסיתי,
לעוף כציפור,
לרוץ בשדה פרחים,
לנשום בפתיחות,
להיות חופשיה,
לא הצלחתי.
ואני עדיין כבולה.

יום קיצי אחד,
השמש זרחה לה בשמיים,
היא נעלמה,
ויותר לא חזרה.