שביל האבנים הצהובות

אני כותב על החלון הפתוח את הנוף הירושלמי הנשקף אליי
חורים בוערים בלבן של כוכבים מסמנים דרך ללכת, דרך לבוא
שמיי הברזנט מתוחים ממלחה עד גילה, ואני פוסע בנקיק ביניהם
עם סנדלים קרועים ועיניים בלויות ופתוחות כמו צלחות
עם הסוכריות האדומות שמרשרשות בתוך הכיס שלי, נקיות חלקות ויבשות
אני מסוכך על עיניי מפני השמש, אך אין מלהיב מעמק טובל ב-צל השמש היוקדת
זרעי חרדל עפים עם הרוח, צורבים בנחיריים ומגרים את העיניים ובלוטות הרוק
אווירה של יום חול יחף, פרוש בחמסין, על האספלט הלוהט וצילי צילים של אנשים נגררים.