שבילים מוארים
הסתלקתי לפנות ערב
נשרך ברחובות המאפילים
השקיעה ירדה כמו נוגה גדולה
ילדים הביטו בי במבטים תוהים
אני מקמט את המכתב, וזורק לשיחים
מתהלך בין שבילים מוארים פנסים
מתדלק עצמי במשקה קר באיזה קיוסק
מחליף בדיחה מקומטת עם המוכר הזקן
ולא ידעתי מדוע, ולא ידעתי למה ואיך
מן קרן אור קדושה כזו חילחלה לביתי ולביתך
לה את התקדשת ולבשת לבן
ואותי בדמותי השחורה גירשת משם
כה חפץ אני במיטה רכה
לישון אולי… אלף שנה
יש לי צרבת, ואין לי כדורי לעיסה
יש בי תשוקה, אבל אין לי את רגלך היחפה
אולי זו אשמתי שיש לי גדול,
אחרי הכול אין אצלך מקום
זו בדיחה פרטית, אבל המוכר הזקן צוחק
הוא נותן לי חפיסת סיגריות מוארת,
בצבעים זרחניים
הוא סופר לי גרגירים של סם,
לתוך פקק מתכת
אני שואף אותם ונרדם,
ונדלק בצורה אחרת
אני חוזר הביתה אחרי שוטטות,
בטח כבר הכנת את ארוחת הערב.
תגובות (2)
לא יודעת מה… אבל הרגשתי פה משהו. כמו סיפוקים לא ממומשים. מכתב שהתקמט. צחוק לא מובן עם הזקן. נסיון להתרענן. היו פה משפטים מהרחוב מדי שלא אהבתי אבל זה כנראה עניין של סגנון
זה התחיל כשיר על אדם שעוזב את הבית, כי בת-זוגתו השתנתה. בכוונה (הפעם) נתתי לשיר נופח סוריאליסטי, שאמור לשקף את הלך רוחו של הדובר, כאילו הוא מרגיש בתוך חלום, במצב שהוא לא רגיל אליו ולא ציפה לו. אך בהמשך השיר, החלטתי להפוך את המשמעות, ולהפוך אותו לשיר על אדם ש-רק משתעשע בתחושה ובמצב לא אמיתי, כאילו יצא לעזוב את הבית. כאילו הוא רצה לנסות להבין איך זה מרגיש. והנה הוא כבר חוזר…