קליפות.
היא מאבדת את עצמה לאט .
קליפות , ריח הדרים באוויר .
היא נותרת חשופה לפתע ,
אל מול רוחות תובעות .
מה היא ?
כבר שכחה מזמן .
הייתה צריכה להיאחז , עכשיו היא כבר יודעת .
כבר מאוחר לדעת .
נתנה לרוחות לסחוף אותה.
לאן ?
זהות חסרת שם מתבלבלת בין החורשים .
מסתחררת סביב עצמה ומחפשת בעלים .
והיא כבר לא ילדה קטנה .
העתיד הוא כבר הווה . צינה עוברת בגופה .
היא מאבדת את עצמה לאט .
קליפות , סרוחות , אוויר חנוק .
היא נותרת פגיעה לרגע קט .
ונעלמת .
תגובות (4)
הי…!
זה בסדר גמור, זאת באמת ההרגשה שאת צריכה להרגיש, גם אני מרגישה ככה לפעמים, אל תחשבי שאת לבד.
אם לא היינו מרגישים חסרי ערך לפעמים, איך היינו מבינים כמה ערך יש לנו?
מסכימה עם זאת שמעלי. מותר לך להרגיש ככה לפעמים. זה קורה לכולנו.
הרבה זמן לא היית פה, כבר שכחתי כמה טוב את כותבת חחחחח
אז קודם כל זה קטע מדהים! הצלחת להעביר את ההרגשה באופן מעולה! החרוזים בדיוק במקום הנכון, והמילים מושלמות לתיאור של ההרגשה.
מחכה לעוד קטעים ממך!
זאת בהחלט הרגשה שאוחזת בכולנו באיזשהו שלב בחיים והעתיד יכול להיות מרתיע כשאת כבר לא מוצאת את עצמך ואת התפקיד שלך בתוכו, כשהחיים סוחפים ואת מרגישה אבודה, אבל זו הרגשה חולפת, כמה פעמים שלא תתעקש ותאחז בלבך, תדעי תמיד שהיא עתידה לחלוף ואז, כמו שאמרו מעלי, את תביני את ערכך האמיתי, את תביני כמה את כשרונית ומיוחדת ותדעי להעריך את זה בך :)
הקטע הקצר שכתבת, מדהים. את הצלחת לתאר את הרגשות בצורה כל כך נכונה ומדויקת, הקליפות הטריות שהופכות לסרוחות והאישיות שנעלמת בסחרור הרגשות בו היא נמצאת, אין מילים לתאר כמה את מוכשרת. תמשיכי לכתוב! 3>
וואו . תודה רבה לכולכן ! זה ממש מחמם את הלב לשמוע :)