רק אורח פה

הוא היה כמו חיה מפוחדת,
מוטל ברחוב, מוסווה בספסל.
החיים קרסו מתחתיו בשקט,
הנציחו ותיעדו את הרגע בו הוא נפל.
הוא נחת שבור בתהום, או בספסל.
נהג לשכוח עם בקבוק של שתייה חריפה,
אך הזכרון שב אליו בבוקר, והוא היה נכנס למרה שחורה.
אנשים הביטו עליו ברחמים,
לא שאלו, רק נתנו מעט והביטו.
הוא בחיים, הוא לא?
אנחנו אנשים טובים? לא?
רק ילדה אחת תמימה
ניגשה אליו ואת שיערו הסירה מפניו.
בוקר טוב, עלוב.
בוקר רע, מצפון.
רק אורח פה, זוכר?
גם ההם, העשירים.
תישן, עלוב.
לקחת אותך? להקל?
צחקה ונעלמה לתוך השמש.
והוא נשאר על הספסל,
או שהוא נעלם לתוך השמש עם הילדה?
בלי היכולת להיות נסלח?
תישן, עלוב.
אולי יום יבוא, ותיעלם.
והאנשים לא הביטו
רק בכו.