רכבת

נעתי בין קתלים, בין מסדרונות אפופים ערפל.
זה לא מפריע לי, אני לא משתדל.
להרגיע ת'רוחות שמפריעות את נפשי.

בתוך ראשי אני יודע אין כוח כבידה
ואין גם קרקע יציבה לעמידה.
זה לא מפריע לי, מזמן ויתרתי על עצמי.

כשבנפשי נכנסה לפתע רוח שד,
אותי שואלת האם יש טעם בתפל?
עוד לא מצאתי בתוכי את הכוח לענות.

רכבת שאין ספור פעמים כאן כבר עברה,
ויום בהיר אחד, לפתע, אביט לעברה
כשתעצור בתחנה האחרונה במסלול.

ימים אמרו רבות, רבים ההיגדים.
לאן הגעתי, לאן אנחנו מועדים?
אך בתקופה האחרונה זה לא נראה כלכך חשוב.