ריקבון

הבית רועד.
הקירות רועדים.
וגם אני קצת רועדת..
מבפנים.

סבתא אומרת שהגיע הזמן..
להחליף מצעים.
ואני חושבת לעצמי..
שאולי לא.

אולי בא לי,
רק עוד קצת..
רחמים עצמיים.
האוויר שעומד כבר ימים.
בלי חמצן.

איך שלא בא לי..
משהו שישחרר את כל המחשבות.
יחזיר את הזרימה,
אל מחזור הדם.

לא בא לי..
שזה ירטיב לי שוב
את כל הלחיים.
עד הברכיים.

אין בי מספיק כוח לטבוע.

אני עוצמת עיניים
ומתחננת לאלוהים..
שיפסיק כבר את הגשם.
כי אני מרגישה.
אני מרגישה שהוא סוחט אותי.

איך שנותרים בי..
חללים.
כמו עור נחש מת,
שאף אחד לא טרח לזרוק.

פח זבל גדול..
של זיכרונות.
של רגעים.
אני עולה על גדותיי.

וזה סותם אותי.
ככה.
שמרגישים בגרון
ובדפנות העיניים.

אף אחד,
כבר לא יבוא לבקר כאן.
שום זר חדש..
כבר לא ייכנס.

ויש רגעים,
שעצוב לי לדעת.
כמה קסום ומתוק העבר.
כמה געגוע יש בי.

יש רגעים,
שעצוב לי לתהות.

מתי תיגע בי.
ככה.
שוב.