רוח פרצים

רוח פרצים מאיימת ושורקת,
מעיפה עלים ושוברת ענפי עצים.
את הדלת הפתוחה, טורקת,
נושאת ברד כחצים.

והים גועש והגלים סוערים,
מלחששים ברוגז ובכעס.
אף בני זמיר אינם משוררים,
ובני עורב צווחים מתלוצצים.

ואילנים נופלים וגזע נשבר,
וברק מתיז ניצוצות,
והשמיים אינם כמו בעבר,
ורעם מריע כמו חצוצרות, לכל עבר נופלים הגצים.

כאילו תבל רועדת ומטה לנפול,
והשמיים מטלטלים וזזים,
ואימה אוחזת בכל,
ושלג לבן כעזים, מכסה גלימות עריצים.

ושמש אין וירח אינו,
כאילו הטבע אינו כסדרו,
ולא רוצה לשוב על כנו.
והעולם יצא מגדרו, ופרים משתוללים ורצים.

וחומות העיר הגדולה חישבו להתמוטט,
והשער להישבר,
כאילו בן עליון עם בליעל מתקוטט,
ואין איש עובר, ונמוגו כל אמיצים.