רגע קטן של השראה

"אני לא אוותר עלייך את יודעת.."
ככה אמרתי לה. ובאמת התכוונתי לזה באותה תקופה. וגם בתקופה שאחריה.
התקופה הזו שסרבה להסתיים.
מלאה בייאוש.
הייאוש הזה.. הלא מוסבר הזה..
איך עשית לי את זה?
איך היית מסוגלת?
מדי פעם זיכרונות קצרים, פלאשבקים, שעוברים לי בראש.

את תמיד תישארי שם. בראש שלי.
פעם זה היה בלב.
שמרתי לך מקום שם. במיוחד בשבילך.
ואת נכנסת לשם ופשוט הרסת הכל.
בילגנת לי אותו מכל הכיוונים.
השארת אותי ככה והלכת.
ואני לבד. מנסה לצמוח מחדש.

אז כנראה שזו לא תהיה את.
אולי זו שאחרייך, אולי אפילו לא היא.
הייתי מוכנה להמשיך להחזיק, לא לוותר עלייך.
למרות שאת כבר ויתרת עליי מזמן.