רגעים חוזרים ונשנים:

לפעמיים תחושותיי גוברות על כול היגיון.
ומותירות אחריהן כמיות של יגון.

וכך גם מתרחש עתה כשדמועותיי
זולגות ללא הפסקה. ומולם שברי
משקפי מפוזרות על הרצפה.

הנני מתעבת את חולשת ליבי.
אך היתנגדותי אינה עוזרת במאום.

מקווה שיום אחד ההרגל ישתנה
למרות שהמצב רחוק מליהות שונה.