ראיתי

וראיתי את האש בעיניים והמבט הכועס,
הכאב בבטן והזעם בידיים,
את הלב שנשבר למיליון רסיסים,
ואת הפחד ממה שקרה בינתיים.

הרגשתי את השנאה בוערת בתוכי,
כמו שריפה אינסופית בשדה קוצים,
ושנאתי אותי, שנאתי כל כך,
כי לא הצלחתי לאסוף את השברים.

כשהתקווה הגיעה, ואיתה ההקלה,
בהתחלה לא האמנתי שמשהו יקרה.
אבל עם הזמן התקדמתי קדימה,
וכבר לא פחדתי שמישהו יראה.

ובסוף המסע כבר מצאתי את הדרך,
להתמודד עם כל השנאה והכאב,
ואפילו שנשארה לי עוד הרבה עבודה,
עברתי את החלק שהיה הכי כואב.

ואחרי הרבה שנים למדתי את האמת,
ובכל פעם שנפלתי הצלחתי לקום.
ואפילו כשלא הרגשתי שיש בכלל טעם,
מצאתי מישהו שייתן לי כיוון.

וביום הגורלי, ביום הנורא,
הסתכלתי אחורה והרגשתי הקלה,
הצלחתי לשרוד, ניצחתי את החיים,
ואני לא צריכה יותר לשמוע שום מילה.