קשת
אנשים מביטים לשמיים
והם כולם צוהלים
"קשת! קשת! יש קשת בעננים!"
וכן, אני מודה, הצבעים יפים.
אבל איך האנשים חוגגים
את אותה התקיימות צבעים
כשהאדום נראה כמו דם
שנוזל מגיבורי שמיים?
ואותו הכתום, הצבע השנוא
הוא מזכיר לי חום חונק
וחול זועק "מדבר!"
וכלום בו לא חי.
וצהוב, מאיפה מתחילים?
בצבע זהב חסר ברק,
בצבע חולי וגועל ומוגלה,
בצבע מזעזע לכל כיווניו.
ויש את הרביעי, הירוק,
מה מוצאים בו?
הרי ייבשתם את ביצות,
הן נתנו מלריה.
והכחול, שלא נתחיל,
כמה הוא קר לכולם.
הוא אדיש ומרוחק,
ולא אכפת לו ממך.
סגול? באמת?
עליו להגיב?
הוא חולי טהור
דרך עדשה אדישה.
אז מה בעצם הם חוגגים?
את הערבוב שיוצר לבן?
לבן? חיוור? מסנוור?
חולה? מת? לא הוגן?
לא, אני מניחה,
כי גם אני רואה,
שהם חוגגים את האהבה,
את השקיעה והזריחה,
השמש והשמחה,
הטבע והפריחה,
הרוגע והשלווה,
ואת יצירותינו המלאכותיות.
וכשהם מתערבבים,
מה מתקבל?
לבן? הסכמה? בתולה?
טהרה? צלילות? קדושה?
תגובות (6)
אני… וואו. תמיד קינאתי באנשים שיודעים לכתוב שירה…
אני מניח ששיעור ספרות (הו, כמה הוא נורא) וכעס (אני חושב שאפשר לשלבם ביחד ;)) יכולים להוות אחלה השראה; בכלל, רוב הדברים שאנשים כותבים נכתבים בסערת רגשות.
אני אישית נורא אהבתי איך לקחת את הקשת, הדבר שנחשב לאחד הדברים היפים והאופטימיים בעולם, פירקת אותה לגורמים והוצאת ממנה את ה"כיעור". הפכת דבר "יפה וטהור" (או לדברייך, "בתולה? קדושה?") לדבר נורא ואיום (או שוב לדברייך, "חולה? מת?").
המשיכי כך ומקווה שתתעלי את הרגשות שלך לכתיבה יפה פעם נוספת! :)
תודה רבה, שמחה לשמוע
אני בדר"כ לא מצליחה עם שירה, זה די חד פעמי. לידעת למה זה עלה לי לראש פתאום, או יותר מוזר- איך זה הסתדר ככה על הכתב.
כי בראש יש לי סימפוניות שלמות ומה לא, ואז אני מנסה לכתוב ו… "וואט."
והאמת ששיעור ספרות לא כזה נורא מאז שעליתי לתיכון. קיבלתי מורה מעניינת. פשוט באחד השירים שניתחנו היא אמרה שלכל צבע יש שתי משמעויות, אחת שלילית ואחת חיובית. מאז ועד היום אני חושבת על צבעים.
אם כך, ניתנת במורה מעולה! :)
כן, יש לי הרבה מזל לעומת החטיבה.
אני לא יודעת למה אבל זה מזכיר לי איזה פרק אחד שראיתי כשהייתי קטנה (לפני שאמא שלי העיפה את הטמבלויזיה מהבית) של נראה לי לילו וסטיץ' אני לא זוכרת ממש מה היה שם אבל נראה לי שהיו שם שני חייזרים מסריחים שנפגשו ואז יצרו ריח ממש ובסוף כולם צפו בבועות ספון ורודות ונצנצים. (WTF. אני יודעת. O-o)
אבל בואו לא נדבר על הילדות שלי כי….. אם יכתבו על זה סיפור זה יהיה טרגדיה (קאנקיקאנקי)
————————————————————————————————–
בני האדם הם יצורים מאוד מעניינים (שאני בחיים לא אבין). האמת שאני לא אוהבת את הצבע הלבן, יותר מדי זוהר.
האמת שאין לי ממש מה להגיד כי אני לא כ"כ טובה עם שירה פשוט יותר מדי מסובך בשבילי (ולעיתים קרובות מתאפיין באופטימיות שמשתווה לילדה בת שלוש (כמובן מהסוג הרגיל. בניגוד אליי.)) אבל לאידעת אהבתי את זה.
אני לא זוכרת משהו שהשיר הזכיר לי בלילו וסטיץ', אבל הפרק שתיארת היה קיים. זכור לי.
אני לא אוהבת לבן גם, זה מציק בעין.
מבינה את זה, גם לי יש בעיה להגיב על שירים. זה בסדר, תודה על התגובה ושקראת