קללת המראה (שיר לקוראים של "בת לוויה")

קריאה לעזרה
אולי שלי
העיט נעלם
יצא משדה ראייתי
התופת עוטפת
מאיימת לחנוק
אני לא יכול לצעוק

כאב חד, בלתי יתואר.
ידי לופתות,
באימה מחזיקות,
את פני, אך לא חוסמות את הצרחות.
העולם כה כהה.
הרגליים כה כבדות.
מתחתי הן קורסות.

עיני נפתחות
הקלה מציפה
עד שאני שם לב
שאני שוכב אל האדמה
ידיים רעדות
נשלחות אל פני
מרגישות בבירור
את מקור ייסורי

יבבה
אך אני לא בוכה
אימה
מציפה ללא שליטה
מראה
חושפת את הזוועה

מולי לא עומד
האדם שאני
מה שמשתקף במראה
הוא יצור חולני
מבט של גועל
סלידה
שנאה
אל פניו הנוראים
ששמעתי שפעם היו יפים

אני חייב להסתיר
אני לא יכול לראות
אני לא יכול לחוות
אני חייב לעמוד
לא להתמוטט
יש לי משימה
יעוד עשויי ללא חת

עכשיו לפעמים
אני מצליח לחייך
שפני מוסתרות
אני אפילו צוחק
אך שאני מוריד את המסכה
עדיין חוזרים
אותם רגשות
רגשות נוראים

והיא חושבת
שאני דבר מקסים
קסום,מושלם,פשוט מדהים
איך אני אמור לה לספר
שאני תמיד אראה במראה
אותו יצור נתעב, ולא יותר