קירות השמיים

הקיר שמולי
נושא את השמיים
כמו
ישו והצלב על גבו.

אני מביטה
בעננים;
הם נעולים במבצר המשתקף בעיניי–
גופם רופס.

אני מביטה
בעננים
והיקום לוחש באוזניי
זרמים חלושים שלי
ושלהם
מתהלכים על פני
כדור הארץ

נופלים
נופלים

ומרחפים בחוסר הכבידה
של החלל.

אני נושאת על גבי
את השמיים;
ילדים הישנים במיטותיהם הקטנות
נחש המתפתל מעץ החיים
מתפוגגים
כשאני מנסה לגעת

אנחנו
נופלים
נופלים

והצלב נסדק.

אני מביטה
בזיעה הנוטפת ממצחי
ויורדת
אל עפעפיי
יורדת
במורד לחיי.

היקום יוצר שרשרת
אני משלבת ידיים
בשל אחרים
ומניעה את רגליי
לצליליו.

אני מביטה מבעד לקיר–
הצבע עוד טרי.
אני מטשטשת את השמיים.
אני מטשטשת את תווי פניי.

השמיים חסרי חן בעיניי.
תווי פניי חסרי חן בעיניי.
הם לא מספרים סיפורים.

קרן אור פוגעת
ונבלעת.
כולן מצטופפות לצידי;
מעוורות את עיניי.

אני מביטה
בחשכה
ולומדת להכירה
כמו את כף ידי.

כעת אני איננה אני.
כעת אני בדיוק מי שאני.
בדיון מאחורי קירות אטומים.