קופסא

אתה חולה נפש, וזה מה שהופך אותך לשפוי,
אתה שם לב לכול סוד גלוי ומבין שהעולם הזה הזוי.
הדמיון שלך מפותח כול כך, של כולם כבוי,
ומכול ההגדרות אתה לא עונה לשום זיהוי.
אתה חיי באשליה שהיא מציאות ויודע שאתה כלוא בגאונות,
מתוך החולי יוצאת חכמה, אבל לעולם אין סבלנות.
הקופסא עשויה לבנים שאתה יכול לפרק בטעות,
מבין משפט חכמה עתיק שהוא חסר משמעות.
העולם גדול לטיפש, דפוק לחכם, ואתה רואה הכול,
קורא משפט מתוך מילה של מערכת שרוצה רק שתיפול.
העיניים שלך פקוחות, אתה רואה את השקרים,
העיניים שלך עצומות, העכברים כולם יצאו מהחורים.
אבל אתה שותק, כי אתה מנסה להיות חכם בשביל טפשים,
הולך על שביל אחד כשהם נדרסים על הכבישים.
אתה עץ גדול, תולעים לא מצליחות לאכול ת'שורשים, רק ת'עלים,
הם לא מנסים לחשוב כי למדו שהם לא יכולים.
צמח מטפס קטן בסוף קובר מבצר אדיר,
תמים מסכן וטוב לב, בסוף מקבל את המחיר.
השלטון מנצח כי הוא מבוסס על אזרחים טיפשים,
שומרי חוק שהתרגלו ולמדו לחיות חיים קשים.
אתה חכם, צופה מהצד כמו מאחורי קלעים,
מאכילים אותם חרא והם מחייכים, מאמינים שזה טעים.

העולם הוא קופסא, הדלת בא מוסתרת,
המערכת נגדך והמציאות גם משוחדת.
הידיים בכיסים והמשקפיים מורכבים,
אנחנו זורעים, משקים, קוצרים, ובסוף נשארים רעבים.
כי ככה נוח לחיות, חיים בלי חשיבה,
קח לום כבד ותנסה לפתוח ת'תיבה.
או שנגעתי, או שזה מה שהם גורמים לי להרגיש,
הולך בצד על מדרכה, או עדיין נרדף על הכביש.