קולה שלה

בפנים שלי
היית מתכרכמת
היית מתכרבלת
היית אומרת די ולישון
די ולנוח
רק תפסיקי להביט בי
בעיניי הענבר האלה
(שחרקים נלכדים בתוכם
כמו מאובנים –
יש לך עיניים ירוקות חודרות).
והיית אומרת לי
אני עייפה תפסיקי
תפסיקי להגיח אליי
כל הזמן
אני רק רוצה שניה אחת
כשלא תביטי
שתרדמי
שתרדמי
ואני אוכל למצוא מחסה,
אפילו אם בכאילו
אפילו אם בכאילו
כי איני מסוגלת לומר לך ביי
מבלי שפניי יתעוותו
מן השקר הנוראי
מן האמרה הזדונית
מן חוסר הכנות שבלב,
ומבלי שתדעי שנפלת למשורר משוגע
כותב מחוספס
של "שייקספיר המחורר".
שלא תראי אותי באור
של מישהו שצריך לשלוח
לטיבט.
את יודעת, את יפה
ופנייך יפות לי
אבל הן זרות.
והן מחפשות משהו
שאני לא יכולה בפנים שלי למצוא.
אומרת לי אמרי לי מה טוב
אמרי לי מה טוב בעינייך,
יפות דמעותייך כעורב
יפה שירייך כאגם.
הגם
התחבאתי מאחורי כתיבה רועדת
כדי לומר לך
ביי ביי
ולקוות שדמיינת
ולא חשבת
מה יקרה כשאפגוש בפנייך
ופניי והשמים יפלו,
למרגלות הרגליים של משוררת השיר הזה.