קדימה אל שמי הלילה

שחור, לבן,
שחור, לבן,
הזברה קורצת לי
בעוד התנועה מניעה
חושיי אל בחישה
ממאנת לקרוא לי בשמה
המבשר כי עליי
לבחור בירידת מדרגה
לנוע הלאה
זו בחירה
לעוף חסרת הכרה
קדימה
אחורה
רק לא להביט לצדדים
קל יותר לדעת
כשלא צריך לדעת
דבר
מלבד שאריות הרחובות
המצטברים
לעיסוקי הסופי בשמות
של מתים מהלכים בסמטאות מחשבתי
מרימים את הזבל
מהמדרכות
המתחלקות על קליפות הבננות
(שלא יגיע
הדוח שיספר שאני מתהלכת
על שאריות בקבוקי זכוכית
בשנתי).

לפתע
אני נזכרת במילותיה של אם הפנתר
האוחזת בידי
ומזנקת אל החצייה–
שתחצה או
תשלם בי.