צנצנת דיו.

עיניים בהירות, אל תוך האופק,
צבעי זריחה עולים בדרכי האדם,
צלילים עולים בין העצים השקטים,
ופניי מביטות אל סוף היום,
והיופי מתחלף בחושך עמוק.

מחשבה עכורה, נעלמת ברגע,
החושך חזר, ושוב רגשותיי מאפילות.
אין עוד חיים, עיניי בוהות הרחק,
צנצנות דיו, נשברות אל מול הירח,
זכוכיות חדות, מחזירות הלילה.

ידיי מונחות, על ענני הסערה,
מצפה שוב לבואו של הבוקר,
אך הוא
כבר
לא
בא.