צללים אפלים

בואו נצא חברים, האוויר חנוק בחדר,
בואו פשוט נזרום ונלך עם העדר.
למה לשבת, למה להיות עצוב ככה לבד ?
למה לבכות ולחפש אחר כל מה שעבד?
בנות יתאפרו ויצאו לחפש אחר אהבה,
זה יהיה עוד לילה בו יחזרו עם אכזבה.

כוסות מזכוכית שקופה ומוזיקה רועשת,
כולם צועקים ובכולם אותה מחשבה לוחשת.
היא קוראת לך וצועקת לברוח מכאן, מעצמך,
ואתה בעוד כוס הורג את כל מה שצועק בך.

כל אחד מקשיב ומדבר בחברה זו לעצמו,
כל אחד צוחק ומפרגן לבדיחות של עצמו.
כל אחד בורח מהבעיות הבוכות בתוכו,
מעמיד עוד כוס שקופה אחת לזבחו.

חברים? הם היו שם איתי?
היה רק חבר אחד: זה אני.
ולידי ישבו צללים אפלים ושקופים,
ואולי הם גם בדדו כשישבו זקופים.
אולי הם גם יצאו שוב לאוויר הצח,
ראו ושמחו לכמות הזמן שנרצח.

ואולי גם הם בעצלתיים חזרו
עם אותו הכאב איתו הם יצאו.