ציפיות חסרות כרית

יש לי,
לב שבור.
כזה, מהסוג המודרני.
אני אוהבת,
לבהות במסך של הוואטסאפ
ולחשוב, אם היה לי ממש עכשיו..
מה להגיד.
ואתה, איש ירוק חסר פנים.
עד לפני כמה ימים,
היית תמונת זיכרון יפה ועצובה.
של שנינו.
אפילו צלצול היה לך,
כזה שקורא לי..
לא לעזוב את תל-אביב.

אבל תל-אביב..
עזבה אותי.
ונותרתי בידיים ריקות,
שפתיים שבורות,
לחיים בוערות.
ושקט.
כזה שנותן למחשבות להשתגע.
כזה שמכרסם בזיכרונות..
שאי אפשר,
שלא להתגעגע.

ויש בי,
געגוע תמים.
חיוכים יפים כל-כך,
על מסך הקולנוע.
צבע שנדבק לריסים
ומבריח את כל החלומות הרעים.
כזה שממלא אותי בחום.
גוף לגוף
ואותה נשימה.

אני מתגעגעת
לראות אותך ישן
וללטף לך את הלחיים.
איך שאני אוהבת להרגיש,
את הזיפים מדגדגים לי את העור.
משהו מוחשי כל-כך,
שמזכיר לי בחושך.
אני לא לבד.

והנה חושך.
והדובי רך מידי
והכרית קשה מידי
ואני מפחדת לעצום עיניים.
בעיקר בגלל החלומות.
לשום דבר כבר אין ריח.
ואני לא זוכרת מה בכלל מריח.
כמו.

הפסדתי במערכה
ובקרב
ובמלחמה.
מול המראה.
כבר לא יכלתי לקחת שבויים.
יש קסמים,
שכבר לא עובדים על אף אחד.

גם לא אף אדום
ועיניים שבורות.
גם לא מילים ארוכות,
שאבד להן כל הטעם.

איך הייתי רוצה,
שתבוא ותטעם לי שוב..
את הלשון.
שתעז ותקנה לי..
חיוכים במכולת.