ציפור הלב

חח תקשיבי אהובה ציפור תקווה זה נפלה אבל גם במידת מה נאיבי ואני מכירה אותך לא כאדם נאיבי, ומקסימום אם הציפור בורחת מכלוב החנק היא גם אחר כך חוזרת ואולי אכן נפנים ונבנה לה שובח יונים, אסביר.. יכול להיות לאדם הרבה תקווה אבל החיים מוצאים לו את כול הרוח ממפרשים הוא חולה בדיכאון והולך לשון, הציפור מחליטה לא לחזור והוא מתאבד, אבל גם אם הוא במיטת דיכאונו כול עוד הוא החליט לחיות בסוף או שניסה ולא הצליח, אז הציפור חוזרת, הולכת ובאה הולכת ובאה, ניסיון כזה ניסיון אחר ואדם מתייאש ומתמלא תיקווה בכול פעם מחדש, ככה אנחנו מגדלים את הציפור בתוך שובח חופשי לא נאיבים יודעים שיום אחת קשהיי החיים יגרמו לנו לתעצב אבל מחר הציפור תחזור נחזור לחיינו ונתחיל מחדש במלחמה למען הגשמה עצמית, או למען ההישרדות, או למען אחרים למען ילדהם,הוריהם,בעליהם, וכן אלהה, כי אני מאמינה שאם לבן אדם לא נותרה סיבה ולו הקטנה ביותר אפילו אם היא הישרדותית בלבד! כדי לאוכיח בהתרסה לחיים "לא! לא תשברו אותי!" אז אין סיבה לאדם למה לא לשלוח יד בנפשו, וגם אם הוא לא מצליח והוא בייאוש מנסה שוב ושוב, כי אדם שרוצה למות גם אם יקשרו אותו במוסד בסופו של דבר לא יצליחו למנועה ממנו את שאיפתו הכבר לא כול כך כמוסה והכן חד משמאית, איש לא יכול להחליט לאדם אם לחיות או למות, אלה חייו של אותו אדם והם על אחריותו בלבד, ואפילו ילד בשאלת המוות והחיים המהותית, איש לא יוכל להחליט לו, "אתה תחייה! כי ככה! ולא שואלים אותך!" ינסו לשקם אותו ינסו לעודד אותו, ינסו להארות לו את האור והטוב בחיים אבל אם הוא יהיה נחוש בדעתו למות אם הציפור עפה ולא שבה אפילו לא לגיחות מסויימות, אז האיש הזה בכול מחיר יהרוג את עצמו, כי אם הציפור חוזרת אפילו לרגעים אחדים כול פעם זה כבר ספק, ושאדם נמצא בספק הוא ידחה את מותו כדי לראות אם הספק יעלם ואו אולי הציפור תשוב לעתים קרובות יותר. אז אוליב ציפור בתוך כלוב זה רק לילדים תמימים ולאנשים גאונים דגולים ותמימים שהיו נדירים בתקופות כדומות לנו כמו הקדוש "נחום איש גם מזו" שהיה צדיק שמעולם לא שאל על הלוקים דבר גם שהיה הוא עני מאוד עד בקושי פט לחם, אבל הוא היה יחודי איש סגולה לא רק בדורו אלה בהיסטוריה כולה, כי בדרך כלל גם צדיקים גם רשעים, גם מדענים וגם נאיבים אפילו, וגם טיפשים כולם, לא מבינים כולם שואלים למה?, אפילו מאמנים עדוקים כמוני, ובוודאי אטיסטים, זה בוודאי, אז מבינה אוליב יקירה, אפילו ילדים ובעיקר ילדים שואלים למה, אבל בהחלט כמו בסיפור של הילדים על ציפור התקווה רק באמת אצל ילד הציפור כלואה בכלוב והיא לא יכולה לצאת, עד השיברון הראשון, עד הנפילה הגורלית, עד שהכלוב נופל ונישבר, וביום הזה הילד מאבד את התמימות, הכו יפה של ילדים מתוקים, ביום בוא הם מגלים שקיים גם רע בעולם ביום בוא הם חווים כאב בפעם הראשונה, זה היום שבוא הכלוב מתחיל להיסדק, והחכם מחליט לבנות לה שובח, כדי שאפילו שהיא הולכת היא גם בסוף תחזור, ועצם בניית השובח היא כבר אמונה בתקווה גם שהיא הולכת מאמינים שהיא תחזור ותוציא אותך מדיאכון, כי ברגע שמאבדים את התקווה לחזרתה אז מתים . באמת אהובה שלי כרגיל את כותבת מסמכים שלא נופלים מי כשרונם של גדולים מאיתנו, משוררים וכותבים, הוגי דעות, וסופרים, אם היית חיה בתוקפת הגדולים האלה אז חח אני בטוחה שהיו קוראים רחוב על שמך ליד "רחל המשוררת" וליד "אבן גבירול", כי את באמת ברמה הזו, ואם תאמיני בעצמך ותרצי אני בטוחה שגם יגלו את זה, בקרוב מאוד אם באמת תבואי חסד עם העולם ותפרסמי את סיפוריך ושירייך, ואני בטוחה שכול העוקבים שלך כמוני יסכימו איתי . היום השתדל לכתוב לך את המכתב הראשון, פשוט אתמול עברו עלי דברים וכמו שאמרתי לך לא הייתי צלולה עכשיו יותר טוב, אז אנסה לנסח לך את המכתב הראשון, תודה רבה על הסבלנות .

אולי הרעיון עצמו מעט נאיבי
אבל הביצוע והכתיבה יפהפיים ואף אחד לא יקח את זה ממך
נהניתי לקרוא מחכה ליצירה הבאה

ואני חושב שהיופי במה שכתבת או שכל אחד יכול לפענח את זה בצורה שונה ופנימית שלו
כמו הדוגמא שלמעלה – זאת הגדולה שיש בשיר שלך

אני מסכימה עם jojk שכמו בציור כמו בכול אומנות, כול אחד יכול לראות את היצירות שלך אחרת, אני אף פעם לא באמת איבדתי אדם ובעצם פיתחתי מנגנון שאולי כמה לא יוכלו לקבל שכאשר אני מאבדת אני מוחקת ולא כואבת על אותו אדם שוכחת אותו אפילו את שמו גם אם הוא היה קרוב עלי שנים, ככה זה אני, יכול להיות שזה מוזר אבל זה מנגנון התמודדות שלי, אז כן שאני חושבת על תקווה אני רואה ציפור באה והולכת של האם שווה לחיות ולהתמודד אם העולם או שאולי עדיף כבר להיכנע ולוותר על החיים, המחשבות האלה באות לי הרבה, ואני ראיתי בסיפור שלך מייד את הדבר הזה שאני כול הזמן דנה עם עצמי עליו, לכן כתבתי לך את הגרסה שלי לציפור התקווה שהיא לא באכרח בתוך כלוב אלה בשובח, וכמו שאני מוכנה לרגע שאשבר והיא תלך, אני גם מוכנה לרגע שהשתקם והיא תחזור, מבינה זה פחות ילדותי ופחות נאיבי, התקווה לא תמיד אצלנו לא תמיד בכלוב אלה באה והולכת כמו הירידות והעליות, משברים של החיים וימים קצת יפים, ככה זה באמת החיים, ככה אני רואה אותם לפחות, את חלוקת עלי?

נאיבי מדי לטעמי.

יפה זה נכון . וכן את לא חייבת להסכים איתי ועם דעותיי ואו עם דרכי התמודדות שלי עם דברים, אני רק שמחה שאנחנו תמיד שומרות על דיון מכובד שמכבד את שננו אפילו אם אנחנו לא תמיד מסכימות על הכול