ציפורים

תגובה לתגובה שלך:
אני לא מקשרת בהכרח את המילה "גולה" לגלות עם ישראל, ולא לזה התכוונתי כשכתבתי גולה. הכוונה למישהי שנידו אותה, בשולי החברה (אולי היא ברחה להיות זאב בודד). היא מרגישה קטנה ובודדה. בלי חיה ואדם, כלומר (שוב) שאין לה חברים (בני אדם או חיות) שהיא יכולה לסמוך עליהם, ואולי היא "צפה". היא מסתובבת, ואף אחד לא שם לב אליה (ואולי היא אוהבת את זה או התרגלה לזה ואולי לא), אבל היא בעצם שם, והיא עדיים משפיעה.
זה שאמרת שלא מובן שעשו עליה חרם או שהיא בודדה, אני קצת לא מסכימה עם זה. קודם כל, לא עשו עליה חרם (אז זה כבר בסדר לפי מה שאמרת), ובדידות זה רגש או תחושה שכל אחד מבטא אחרת.

בשיר השני זה נשמע כאילו הדוברת עונה למישהו אחר כי היא תוהה את זה. היא חושבת על זה, ומה שכתוב שם זו עובדה. זה מה שהיא עושה בימים הנוראים שלה. אני לא חושבת ששמת לב ש"ימים נוראים", אלו גם ימים שעבר עליך משהו ממש רע, וגם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור. משהו קרה לדוברת בימים הללו. אני מודה לך על הביקורת שלך על הבית שלישי. האמת שעליו בניתי את השיר.
ככל שאני קוראת שוב ושוב את השיר השני שכתבתי, אני מוצאת עוד דברים נחבאים בדוברת שאני עצמי המצאתי. זה מאוד מוזר, ומאוד נאה לי (אולי זה לא המקום לבדיחות פרטיות שלי עם עצמי, אבל שיהיה).

איך שאני מבינה את הדוברת בדיעבד:
מישהו שהיה חשוב לדוברת אבד בתקופה של הימים הנוראים. כל שנה בזמן הזה היא עולה למקום גבוה כדי להרגיש את הרוח ולהשקיף למרחקים. ככה היא יותר קרובה לשמיים ורחוקה יותר מהאדמה שלא נותנת לה להיות איתו. המישהו הזה אהב ציפורים, ואחרי מותו היא גילתה גם את אהבתה לציפורים, אולי משום שהן מזכירות לה אותו. הכאב שבגעגוע ובאבל קשה מנשוא, והרוח לא שם כדי לשחרר את הכאב ולהרגיע, אז היא קופצת. באופן מנוגד לציפורים שעולות כדי להעיות חופשיות, היא דווקא יורדת (נופלת) ובכך בעצם מגיעה למטרתה.

אני מקווה שעזרתי (?) ותודה על הביקורת!

היי. אני מבינה מה שאת אומרת. אבל אני מבינה גם את מה שאני אמרתי חח
כך או כך, העיקר שהבנו אחת את השנייה ואת עצמינו ושהדברים יעמדו באוויר. אני מבינה את שני הנימוקים בכל מקרה. גם עניין של טעם הרוב בטח, כמו העניין עם הגלות. אני לא רואה בדידות כאשמת החברה אלה אם זה בקונספט של 'החברה המודרנית המנוכרת'. אני חושבת שאם מישהו מרגיש בודד בלי שבאמת ינדו אותו רשמית, זה בגללו והוא לא מבין את זה וזו סוג של טרגדיה. בדידות כזו זו בחירה לא מודעת.
זה נורא מצחיק איך שפירשת את הבתים האלה כי אני אחרת לגמרי. אגב עצה שלי אלייך את לא חייבת בכלל לבנות מעלה בית אחד טוב עוד שני בתים. קצר זה יפהפה ולפעמים כל המוסיף גורע. המון פעמים אני מייצרת לשירים שלי אקספוזיציות ואז מוחקת את הכל בסוף חוץ מהעיקר והמטפורות כי זה פשוט לא משנה למי שקורא את זה. זו סתם אני.
מטפסת על הרים וצוקים- נסיון להתרומם. 'עליה' בחיים. לנסות להגיע אליו. לנסות להגיע לפסגה- 'פסגת החיים'. דימוי החיים למסע בו מנסים להעלות למעלה. כך גם הרגשות שלה עולות וגוברות כמו ההר.
מחכה באורך רוח- מחכה להגיע למעלה. כמו אדם חרוץ, עובד, נמלה חרוצה, מתקדמת צעד אחר צעד עד לפסגת רצונותיה.
לרוח- יש פה כפל משמעויות כיוון שהיא בסופו של דבר כשהיא מגיעה לפסגה ומחכה לו, הוא לא שם. הוא לא מגיע. כמו 'הברזה'. יש פה רגש של אכזבה. תסכול. ומה שהיא מחכה לו עכשיו לזה לרוח שתעיף אותה אליו, כאילו וזו התחנה הבאה שלה- או לפחות זה מה שהיא מרגישה מכל הרגשות הקשים כשהיא סוף סוף מגיעה והוא לא נמצא שם. הרי זה לא הגיוני לחכות לרוח להעיף אותך אליו, ובכל זאת היא עושה את זה- מחכה למעין 'קסם' לא הגיוני שבחיים לא יקרה. וזה גם קצת כמו להיות במקום מסוים ולקוות שהאדמה תבלע אותך או שהרוח תעיף אותך משם במקרה כמו פיסת עיתון סתמית רק כדי להגיע למקום אחר שהוא לא שם וחדש לך.
והיא מחכה ועכשיו היא מבינה שהרוח לא תגיע והוא לא שם. אז היא תקפוץ לה. כל הדרך למטה מהאושר הציפיות וההבטחות של הפסגה שהיא הגיעה אליה.
מדהים.