צחוקקים

כשאת במצב הזה את חייבת לכתוב,
אבל את לא יכולה:
כל מילה ניראת פשוט לא נכונה. לא נכונה.
לא נכונה.
ואת מוחקת ומוחקת…
את רוצה לבכות?
את פושטת את השמלה,
מסירה את העקבים,
רגלייך פצועות מריקודים…
שיתנו לך שקט כחול, שיקברו אותך מתחת לחול.
הם שאלו: לאן נעלמת? למה לא ענית? איפה היית?
וחייכת וצחקת, מקסימה אותם בעינים של דבש: הצטערת, התנצלת, המצאת תירוצים ומשכת שרוולים: שלא יראו את החתכים.
שקט. שקט.
הבטחת וחבקת ואמרת שוב התנצלות:
נכנסת לבועה. היה מטורף. היה מטורף. באמת…
והם הנהנו, כמו תמיד, כמו אז, כמו היום.
את נפלאה מידי , תרצחי את החתול ולא יהיה להם אכפת.
אבל לא יכלת שלא לחשוב כשעזבת:
ואם היית רוצחת את עצמך?
וזה הגניב לך צחקוק,
הבליע פיהוק, הבריח איפוק:
והיית חייבת לכתוב ולכתוב ולכתוב,
אז. נו. כמה מחקת?