פתק בספר שירים
פתחתי ספר שירים
של נתן זך 'צפונית מזרחית'
בעמוד מאה ארבעים ושלוש,
היה שם שיר שנכתב על גדות הנהר.
על אודיסאוס ועל צרחת השחפים
ועל שתיקה הכרחית וערמה וגלות.
והיה שם
נייר מצהיב מקופל שפתחתי בקושי
וקראתי בקושי אחר, וחדלתי לקרוא
והכול חזר לי כמו הדף ישר לפרצוף.
אלה היו ימים אחרים
ושירים כמו השיר שסימנת לי
דיברו בשפה שונה מהיום.
כשהשירים והספרים
שימשו פיונים וצריחים
על לוח ליבנו.
________________________________
תגובות (4)
כן. זה מזכיר לי דברים, מתפוררים וישנים שמוצאים כשמפנים את הכל. מצד אחד הריגוש של תגלית, מצד שני הנוסטלגיה המרירה, והאבק שצורב,
תודה.
במקרה הזה, מדובר במשהו בעל ערך סנטימנטלי במיוחד.
זה כתוב ממש יפה ומהנה, אם כי אותה התקופה שאתה נזכר בה בשיר, אין הרבה שמתאר מה טיבה, והתיאור הישיר היחיד שלה: "כשהשירים והספרים שימשו כפיונים…" אינו ממש מובן. עדיין, השיר מהנה ולא ממש משאיר אחריו טעם של פספוס הנקודה המרכזית, אלא יותר של הבנה המומה וכמיהה לפרטים נוספים.
תודה דני. על הביקורת ועל הפרשנות.