פרדה.

הנשימה משרכת דרכה אל האף,
מדשדשת בלב.
והוא,סמוק ונבוך ,כילד ננזף,
מפעם בכאב.

העיניים חונקות את הדמע,
הגרון מחנק הצריבה,
ואזנייה, מנותקות מכל שמע,
שומעות שוב אותות עזיבה.

את הנשימה נאבקת לצאת,
את המגע העדין בידיים.
את תחושת הנשיות בכל עת ,
את הדם שזורם בלחיים.

את היזע נצמד ומרגיע,
את היד האוחזת ברם,
את הלב כשהוא שוב מגיע ,
נעמד קרוב ומוכתם.

השיניים.נושכות בעדנה ,
שפתיים,נצמדות ועוטפות.
ריח, שנושב כבר חצי שנה,
מסנוור אותה , מזכיר נשכחות.

מזכיר שרצתה.
מזכיר שרצה.
מזכיר שאותה.
מזכיר מחיצה-
שנפתחה באותו היום במפגש המילים,
שצבעו פניהם בצבעים חדשים.
סינטטים. לא נאמנים למקור.
שסופם היה רק לרצוח לקמול ולדקור.
את מה שהיה
את מה שישנו
את מה שעתיד היה להגיע.
שלום לעתיד לא ברור היא לחשה-
כשהשחר נכנע והחל להפציע.