פעם

פעם היית כה ברורה,
ואת דוהה לאט,
לוקחת את הזמן
ומתפוררת עם משבי הרוח
מתעופפת ממני

ואם אשאל ואם אגע
ודאי אפורר אותך עוד יותר,
במרחק של צעד ועל פי תהום
אני משתוקק אלייך בלחישה
שמא תשמעי אותי ותחליטי עוד להתרחק,

התמונות איתך מאבדות פוקוס
הקול שלך מתעמעם באוזניים
כשאני מריץ זיכרונות
ומנסה להחיות את העבר שנפל.

אבל זה עושה לשנינו טוב,
לדהות האחד מהשנייה,
רק שאני לא רגיל לזה כמוך,לוותר.
אז אני נאחז בך כי נקשרתי אלייך
יותר ממה שחשבתי שאקשר,
או שחשבת את שאשאר.

זה היה קצר ואינטנסיבי
רומן קטן ומסיבי וזה סחף אותי,
זה היה הראשון שלי שהפיל אותי ככה,
שהיה כל כך ממשי,שאהבתי ולא ידעתי מה זה בכלל.

היית גדולה ממני וגדולה עליי,
לא הייתי מוכן אלייך ולמה שקרה בינינו.
אז את כבר לא מדברת,לא מתקשרת,
אני עצוב אבל זה לטובה,אני אצא מזה בסוף.
וגם לא הייתי משנה שום דבר
אני חושב שלמרות שאני סובל מזה,
ומשלם על זה ביוקר,זה היה חייב לקרות
הייתי חייב ללמוד להיפגע.

להשתמש במה שלמדתי ממך,
להשתנות או לשנות או להישאר אותו דבר,
אבל לעשות משהו
לא לדרוך במקום ולחכות שיגיעו אליי,
כי גם ימשיכו בלעדיי.