פסקול מותי
בשעה ששכבתי על גבי
חסרת אוויר וחסרת תחושה
חשבתי לי באופן פתאומי
שלעולם לא אאזין עוד בקשב כה אבסולוטי
לצליליו של הפסקול שעיצב את חיי
זה שאני כה מקדשת, כה אוהבת
סופגת אותו אליי בכל שעת חושך,
להנאתי הרכה.
המחשבה הזו חלחלה עמוק פנימה
באיטיות מייגעת שאין שנייה לה
אל הורידים שלי
אל העצמות הנחלשות שלי
וללא ספק,
צבעה אותי בכל גווני הכחול הקיימים.
אך, במקביל, אותה מחשבה האירה מעליי
כמו מנורת לילה עמומה וחמימה
כי בזכות אותו אור מרצד הבנתי –
הנה, יש לי פה מניע, יש לי יעוד
אט אט, אולי לא כדאי לי להחיש.
ולפתע, הרצון הבוער שלי לברוח התאדה.
תגובות (3)
מדהים! הצלחת להעביר לי את התחושה שאת הרגשת בצורה כל כך אמיתית וכנה! מדהים אותי איך מילים יכולות להשפיע עליי בצורה כל כך עוצמתית …
איזה כיף לשמוע שהשיר נגע בך:)
תודה
אם זה היה חלק מספר, סוף של פרק, הייתי מתמוגגת לתוך זה באדמומיות כמו איך שהשמש נמרחת על פס הרקיע כהיא שוקעת, והדמדומים מדממים לשמים… ואז היה מגיע הלילה שמכבה לי את הראש ומתוך חדר ריק ותהום הייתי מביטה בכוכבים חצי ישנה כבר כמו תום של ילד שהולך לישון ורק הנוכחות של עצמו בחדר בלי מחשבות.. (מעין סיפוק כזה שסופו הוא התמוגגות עד התפוגגות, ובכל זאת נשארת הנאה לחושך ולריק..)